הפליאוגרפיה העברית של ימי־הביניים

 

הפליאוגרפיה הלטינית והפליאוגרפיה היוונית הינן תחומי מחקר עתיקים. זאן מביון (Jean Mabillon) בספרו De Re Diplomatica, אשר פורסם ב-1681, יסד את הפליאוגרפיה הלטינית. הפליאוגרפיה היוונית החלה ב-1708 עם פרסום הספר Palaeographia Graeca מאת ברנארד דה מונפוקון (Bernard de Montfaucon). לתחומי מחקר אלה מקום נכבד בצרפת.

 

משנות החמישים של המאה הקודמת, נוסדו פליאוגרפיות אחרות וביניהן הפליאוגרפיה העברית. בבסיסן עקרונות משותפים. כך קיימת תמימות דעים לגבי העובדה כי צורות האותיות משתנות בהתאם לזמן ולמקום, וכך גם החומרים עליהם כותבים (קלף או נייר), והתבניות של המסמכים ושל הספרים (בתחילה מגילות ובהמשך קודקסים, ספרים המורכבים ממחברות, בדומה לספרים המודפסים כיום) וכל הסביבה החברתית והטכנולוגית, אף היא משתנה.

 

במהלך התפתחותם התחלקו מדעי הפליאוגרפיה לשני ענפים עקריים :

 

א. הקודיקולוגיה אשר מתארת את הפרטים המוחשיים והחומריים של גוף כתב־היד, אשר קשורים למקומות גיאוגרפיים ותרבותיים : בארצות האיסלם, באירופה הנוצרית או בביזנטיום.

 

ב. הפליאוגרפיה, במובן המצומצם של המילה, מזהה את היד של אדם הכותב. צורות הכתב מלבד היותן תלויות גם בזמן, במקום וברקע התרבותי, משתנות בהתאם לאדם אשר כותב אותן. יש לכל אדם כתב יד אישי : הצורות אשר נלמדו בילדות ונשמרות במשך כל החיים. נוסף על כך, מסורות הכתב משתנות פחות מאשר החפצים – האוביקטים החומריים – אשר מתפתחים בעקבות חידושים טכנולוגיים.

 

א. הקודיקולוגיה

בסוף שנת 1965, גיבשנו, מלאכי בית-אריה ואנוכי, פרויקט לבניית הפליאוגרפיה העברית. פרויקט זה אומץ על־ידי המפעל הפליאוגרפיה העברית שהוקם במסגרת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ונוהל בנמרצות על־יד גרשם שלום. במקביל הוקמה הועדה הצרפתית לפליאוגרפיה עברית, בניהולו של יהודה אריה ויידה ובתמיכתה של גברת ז'אן וייאר (Jeanne Vieillard), מנהלת המכון לחקר ותולדות הטקסטים. שיתוף פעולה זה בין המוסדות התגבש לכלל הסכם תרבותי בין צרפת לישראל.

 

היה מן ההכרח להתחיל את בניית מדע הפליאוגרפיה העברית בתחום הקודיקולוגיה שהינו מבוסס על ממצאים כמותיים. שאלונים קודיקולוגיים, אשר מולאו על־ידי הצוות הישראלי והצרפתי, מתארים את כתבי־היד בציון תאריך (ולעיתים בציון מקום) וסיפקו לנו את הפרטים הקודיקולוגיים, חומריים, מדידים, אשר איפשרו לנו לצייר מעין מפה של העתקת כתבי־היד העבריים על בסיס היסטורי וגיאו-תרבותי יציב במידה רבה או פחותה בהתאם ליחס בין כתבי־היד בעלי ציון תאריך לבין אלה שאין בהם ציון תאריך. המספרים האלה משתנים מאד בהתאם לתקופות ולאזורים הגיאוגרפיים הנבדקים.

 

מן התקופה הקדומה עד לשנת 900 לספירה, נותרו בערך 160 קטעים שניתן לאמוד את זמנם (מקור כולם במצרים), אחד בלבד נושא ציון תאריך. בין שנת 1000 לבין 1200, נמצאו 101 כרכים שבהם ציון תאריך מפורש ; בין שנת 1200 לבין 1280, כמאה כתבי־יד נוספים מתוארכים. לגבי שתי תקופות אלה, לא ידוע מהו מספרם של כתבי־היד אשר ניתן לאמוד את זמנם (זאת משום שרובם הינם קטעי גניזה וטרם קובצו בכרכים). כמעט כל הספרים נכתבו בארצות המזרח המוסלמי. כתב־היד הראשון שנכתב באירופה הנוצרית (אוטרנטה, איטליה) הוא מ- 1073/1074. מן התקופה שבין 1280 לבין 1540, מכל האזורים הגיאו-תרבותיים בהם התגוררו היהודים, נותרו כ-    000 3 כתבי־יד בציון תאריך (הם מהווים בערך 5% של כתבי־היד אשר ניתן לאמוד את זמנם). תקופה זו מתועדת היטב ולכן ניתן לאמוד את הזמן והמקום בו נכתבו כתבי־יד חסרי ציון תאריך ומקום באופן די מדוייק, עם מרוח־טעות מצומצם יחסית – בין 5 ל-50 שנה.

 

מחקרים אלה, אשר נערכו על־ידי שני הצוותים, ארכו כחמישים שנה והם הסתיימו. פורסמו עבודות רבות. במקביל, הוקם על־ידי מלאכי בית-אריה מאגר נתונים קודיקולוגיים "ספר-דתא", הראשון מסוגו, לכתבי־יד מימי־הביניים http://sfardata.nli.org.il/sfardataweb/home.aspx.

 

ב. הפליאוגרפיה

הכתב העברי של ימי־הביניים, על כל גווניו הגיאו-תרבותיים, מאופין באחידות גרפית החלה על כל החומרים בהם השתמשו : קלף ונייר, אך גם אבן, עץ, מתכת.

קיימים שלושה סוגי כתב : 1. מרובע וקליגרפי; 2. מרובע למחצה רהוט למחצה;       3. מהיר ורהוט.

הבחירה בסוג זה או אחר תלוי במידה שווה בחומר שעליו כותבים ובטקסט. כך למשל, הכתב המרובע והקליגרפי שמש לכתיבת התנ"ך ולמצבות, בעוד שהכתב המהיר והרהוט לכתיבת קודקסים ורוב המסמכים המשטיים.

 

הפליאוגרפיה איננה עוסקת רק בקודקסים; שהם רוב הממצא כיוון שהיהודים השתמשו גם בסוגים אחרים של « כתובים ». במצבות ובמסמכים המשפטיים יש ציון לא רק של התאריך אלא גם של המקום.

 

אנו זקוקים לשלוש הקטגוריות (מגילות, כתובות ותעודות) לשם עריכת מחקר מקיף של הכתיבה העברית פרסום עבודות מחקר אלה החל במסגרת הסדרה Series hebraica של  Monumenta paleographica Medii Aevi.

 

1. המגילות

הכתב העברי הקליגרפי ביותר הוא זה שנכתב על ספרי התורה וזאת בשל קדושתם (לא נותרה מימי־הביניים שום מגילת אסתר). נשתמרו מגילות רבות מימי־הביניים; באף אחת מהן לא צוין הזמן, אך כיוון שהחומרים מהם הן עשויות, מימדיהן וסוגי הכתב בהן משתנים בהתאם למקום ולזמן, ניתן לאמוד את זמנן ואת מקום כתיבתן, בדיוק כפי שניתן לעשות זאת לגבי הקודקסים. טרם נערך מחקר מעין זה.

2. כתובות חרותות, אפיגרפיה

נמצאו כתובות על מצבות ובבתי־כנסת מהמאה התשיעית בדרום איטליה; החל מהמאה האחת־עשרה, מוצאים אותן גם בספרד ובאשכנז, ובצרפת החל מהמאה השתים-עשרה. ב-2004   פורסם ספר הדן בכתובות על מצבות בספרד.

3. חקר תעודות, דיפלומטיקה

התעודות העתיקות ביותר מקורן מקטלוניה ומגרמניה (המאה האחת־עשרה). באנגליה, הן מופיעות החל מהמאה השלוש־עשרה. הספר הראשון המוקדש לדיפלומטיקה העברית דן בתעודות מאנגליה; הוא הושלם לאחרונה וצפוי לצאת לאור בקרוב. 

 

      
English / Français